יום רביעי, 31 בדצמבר 2014

(לא) סיכום (לא) שנה

2014

היית מיותרת בעקרון
היית כמו עצם בגרון
רגעי החסד היו ספורים
רגעי העומס היו כבדים

היית כמו שעטנז לא מוצלח
גיבובים של פיסות שנזרקו לפח
תקוות קטנות שטבעו במלחמה
ומבצע גדול שאחריו יש תקווה

אז לא בא לי לסכם
מפה אפשר רק להתקדם
אז בואי שנה, אל תעשי סרטים
אני אולי מעט מתרגשת בפנים
והחלטתי להגיד חלומות
ולא רק ללחוש בסודי סודות:

מאחלת להיות מדויקת
יותר חכמה ופחות צודקת
שלווה שבאה מהבטן עמוק
להתחבר לעצב אבל יותר לצחוק
להרוויח בהתאם לכשרונותיי
לאהוב גם את כשלונותיי
להשלים עם מה שכאן
להזמין את מה ששם
לחייך יותר ולהגיד יותר כן ויש
כי האין והלא הם חתכת מוקש

ובלי ססמאות אצא כבר למסע
עם טונות בריאות, אומץ ומלא אהבה
תשוקה, יצירתיות וכמובן פסים ונקודות
עם כל משפחתי, חבריי, אהוביי והחיות
פשוט לנשום ו
לחיות.

שנה טובה.
31.12.14




יום ראשון, 9 בנובמבר 2014

אמא בת 4

לפני 4 שנים וכמה שעות
התעוררתי לכאבי תופת ואימה
גיליתי חתך מוזר בבטני
ואיזה רופא שטען שאני אמא

ראיתי אותך לכמה שניות
באמצע הניתוח ההוא
אפאחד לא אומר לאמהות
מה מחכה להן אחרי שישתחררו

להגיע מדדה למחלקה 
זו בהחלט משימה עצומה
לחפש את התינוק שלך בין המאות
ולהדוף את יועצות ההנקה

אחרי שצרחתי כדור מייבש
או ווליום או כל משכך שבארונית
שמתי אותך עלי והסנפתי
הכאב נשאר, אבל הייתי סקרנית

לידה ראשונה היא מין סוד כמוס
אפאחת לא מספרת את האמת
תכלס זה כואב ומורט עצבים
אבל משם קשה כבר לרדת

גם זו היתה הנחה מוטעית
בבית לוקח זמן עד שאת מסתגלת
לילות לבנים, עייפות כרונית
ואת בחיים לא רוצה שוב ללדת

כולם נורא שמחו והתרגשו מהתינוק
ואני ברגשות מעורבים
ניסיתי לקום או להתעטש או לצחוק
ואני בוכה בכי מרורים

אבל, בכל הקושי והבלאגן
גדלים כל מיני טיפוסים חדשים:
אמא, אבא חדש ישן, אח חדש
וילד אחד שאותי די הרשים

למרות שלעיתים אני תוהה
אם יש עתיד בעולם, במדינה
אם הרוע והטאבלטים ישתלטו
לאן הבאנו אותך ואיך חייך יראו…

לני שלי, הפכת אותי לפתטית
בקבוצות וואטסאפ חברה
לשורצת גינות, הצגות, הופעות
אבל הכי מאי פעם: שמחה.

הלוואי שתמיד תרגיש אהוב ומאושר
שתמשיך להיות כזה מצחיקול ומתוחכם
שנשרוט אותך הכי פחות שאפשר
שתדע שבשבילנו אתה הכי מושלם

:אוהבים הכי בעולם
אמא, אבא, ליבי, ניסו ותולי
09.11.14


יום רביעי, 29 באוקטובר 2014

סיפור קצר ופרידה



כשנכנסתי לחדר הקטן בצפון הישן של תל אביב, קיבל את פני חיוך יפה ועיניים שובבות, ליפסטיק, ג׳ינס ושאל כזה עוטף. עדיין הייתי סקפטית. עוד פסיכולוגית, עוד חופרת, עוד אחת שתגיד אבא שלך כזה ואמא שלך כזו ואת וזה. אבל אז, היא נכנסה לי ללב ועטפה אותי.

שרי. ממש מהר הפכה לאמא שניה שלי. הקשיבה, יעצה, כיוונה, עיצבנה, התעקשה, הציעה ובעיקר הכילה. הייתי בת 33 אבודה ומקובעת, נמנעת מקשרים ולא אוהבת ילדים, עצמאית ומצליחה ובכל זאת בחיפוש, כל הזמן. אחותי הכניסה את שרי לחיינו וזה הרגיש ישר אינטימי. תמיד אחרי סשן, היינו שואלות: ״ומה שרי אמרה״ והאמת, שלא היתה צריכה להגיד הרבה, כי היא הבינה תמיד בהנהון קטן בעיניה וידעתי שיש לי על מי להניח את הראש. לפחות לשעה הקרובה.

דמותה התעופפה כמו פיה פרפרית בין החדר לפינת הקפה, בין פסיכולוגיה קלינית הארד קור לבין רוחניות, קלפים ואמונות, בין קלילות מחשבתית לקושי גופני. התקרבנו והיא סיפרה גם. כל סיפור שלה, גם העצוב ביותר היה מסופר בצורה קסומה ומקבלת. חיים כאלה מעניינים ולא פשוטים ובכל זאת, היה לה מין מימד משלה.
כשהחלה לצלוע ולהתקשות בהליכה, הפסיקה להגיע לעיר. קיבלה בקליניקה שלה בחיפה. נסעתי לשם, ברכבת, כמו טיול מחוץ לעיר. לפעמים הייתי לוקחת גם את הכלב וחברה טובה והיינו יורדות לים אח״כ. תחושת החופש שלה, הדביקה אותי. שרי.

והזמן עובר וסיימנו את הטיפול. נשארנו בקשר, משפחה זו משפחה.
קצת טלפונים, פייס, הודעות והתאהבתי, ילדתי והקמתי משפחה והיא מעופפת ליד, רחוקה אבל מעורבת ואוהבת. והטרשת שלה היתה עיקשת. החמירה והכאיבה לה. ואני לא ראיתי את הנכות הזו בכלל, היא היתה מושלמת בעיני, שמחה, יפה, רזה ומטופחת. והיא סבלה. הרפואה הקונבנציונלית לא עזרה, הרפואה הסינית דיגדגה, אבל היא ניסתה הכל. אוהבת חיים שכזו, מלאת ויטליות, מדהימה.

וחזרתי לטיפול, הפעם בסקייפ, היא ממקום מושבה, מרותקת לכסא ליד המחשב ואני פה, מבולבלת, בעיצומו של משבר ה-40, מחפשת עצמי שוב. מה אעשה כשאהיה גדולה. והיא ממש מולי, פרפרית חייכנית ויצירתית, מחפשות יחד את הדרך, שותפות למסע הזה.
והנה, אחותי ואני הקמנו מותג אופנה חדש ״פסים ונקודות״, והיא מעודדת, מכוונת, שמה גבולות, ממליצה.
ואז הפוסט הזה שהיא נפרדת וחבריה סופדים לה ואני בהתקף חרדה מתקשרת אליה. והיא עונה, כמו תמיד, באותו הקול והיא מספרת שהיא נפרדת וטסה מחר לסיים את חייה בשוויץ. כי היא כואבת וסובלת וביתה סובלת וכי היא יכולה להרשות לעצמה כלכלית, לסיים את החיים פה בצורה שהיא בוחרת, בתנאים שלה ולא כנכה מסכנה בבתים סיעודיים.
ואני בוכה מהצד השני. בוכה וכועסת ועצובה, כה עצובה. והיא מנחמת והיא מסבירה והיא טסה מחר, הסדירה הכל, נפרדה מכל מטופליה, חבריה עלו לרגל להפרד והיא כמו פרפר כלוא בגוף נכה, שרק משתוקק לעוף ולחיות שוב, סיימה את תפקידה פה והיא מוכנה לדרך החדשה. שרי. האמיצה והחדפעמית.

אמרתי לה שהיא תמיד תהיה איתי, כמו בתקופות שלא דיברנו, אמרתי לה שהיא שותפתי והיא אמרה שהיא משמינה מנחת למראה המותג המצליח והדרך החדשה. אמרתי לה שאני אוהבת אותה ועצוב לי ואיחלתי לה מעבר נעים וקל לעולם החדש שלה, שיהיה כלכך קל יחסית לזה שפה.
והיא טסה עם ביתה ותוך כמה עשרות שעות, אפרה יפוזר באזור שוויץ, בסטייל הכה אופייני לה, בדרך שהיא בחרה ובזמן שהתאים לה. רק ביתה שטסה עם אמא, תחזור בלי ותלמד לחיות בלי לראות אותה, רק להרגיש. ונפרדנו, בנאדם חזק שבחר במוות, ואני חלושה ועצובה כל כך.

שרי שלי, את האור.
את מופלאה והחיוך שלך ממש פה מול עיניי לתמיד.
נראה לי שנתראה מתישהו. אוהבת לנצח <3

(הלכתי שוב לבכות)





יום שני, 21 ביולי 2014

מבצע היום



ביום אחר אמא תקשקש בטלפון
ואבא ירקוד איתה בסלון
וכולם יאכלו ארוחת שישי
ויתפזרו לעניניהם
הגדול יצא לסרט
הבינוני ילך לחבר
והקטנה תשב עם אבא
ואמא תחכה שכולם יחזרו
ותישן לילות שלמים
והקטנה תריב עם הגדולים
כי ככה זה במשפחה
ובבוקר אחר ידפקו בדלת
ואף אחד לא יקפוץ מבהלה
סתם שכן שבא לקפה
ונשאר לעוגה
ומין שגרה מתוקה כזו
עם מועקות קטנות
ולא מבצעים שוברי חיים
וחיים כאלה רגילים
ואמא בוכה בסרטים
כי זה בסדר להיות עצוב
ורוב הזמן יש תקווה
ובזמן אחר אולי לא רחוק
נתחיל שוב לצחוק

#צוק_איתן


יום ראשון, 27 באפריל 2014

שיר שואה



אני מאוד רוצה לזכור את סבתא
אבל תוי פניה כבר מטושטשים
היא איתי כל הזמן בפנים עמוק
עולה מדי פעם לתודעה בדמות געגוע 
וחיוך ולעיתים גם דמעה

אני מאוד רוצה לזכור את סבתא
אבל שפת גופה כבר דהתה
ומילותיה הספורות נטמעו
כה עמוק במי שנהייתי
בדעותיי, בנשיותי, בכעסי, בשמחתי

אני מאוד רוצה לזכור את סבתא
כי את סבא לא הכרתי
וגם את משפחתו הראשונה
שאבדה ויחד עימה נלקחה לו השמחה
ונותרה בו רק מטרה אחת ופרידה

אני מאוד רוצה לזכור את סבתא
ואת שיערה האפור בתסרוקת רוד סטיוארט
שכוכבו דרך ונהיה סבא בעצמו
ואט אט דעכו סולני הלהקות
ושינו פניהם לדמויות וירטואליות

אני מאוד רוצה לזכור את סבתא
והזכרון כבר נחלש וגם הראיה מקרוב
והמבטא ההונגרי כמעט נשמע זר
ואין מי שידבר או ישתוק
כמעט 20 שנה סבתא, זה רחוק

אני מאוד רוצה לזכור את סבתא
יושבת עם התיק וכועסת על אבא
אופה רולדות וישנה בסלון
אבל הבית נמכר והספה נזרקה
והריהוט הפך רטרו או סתם מאיקאה

אני מאוד רוצה לזכור את סבתא
ולספר את סיפורה לדור החדש
שלא יכיר ויחשוב שזו אגדה רחוקה
ויקשיב, יהנהן בעודו באייפון
בלי לחוש את הכאב של המקור הראשון

אני מאוד רוצה לזכור אותך, סבתא
והלוואי שיכולת עין כחולה לנו לקרוץ
כי אנחנו סבתא, אנחנו כבר גדלנו
אבא הפך לסבא ונולדו נכדים
והיינו שמחים להכיר לך אותם, הנינים
שלך.

סבתא אדלה ברגר הוליץ
1924-1995-


הבית במושב
 בטרנסילבניה אחרי המלחמה

אני ובת דודתי עם סבתא
נכדה ראשונה

משפחת ברגר

סבתוש שלי
עם החברים בשדה

בימים צעירים יותר

סוד לסבתא ששכחתי



יום רביעי, 16 באפריל 2014

כספומט הרגשות

בכספומט הרגשות בקצה הרחוב, אזל המזומן
אנשים משכו משכו לקראת ערב חג והוא נשאר לו מרוקן
העובדים החרוצים ימלאו אותו שוב בחול המועד
והדורשים עם ראש מושפל, מנסים להתעודד.

איש לא רוצה להיות במינוס רגשות
במיוחד בתקופת חגים מתמלאים בחששות
רוצים להרגיש, לחוש ולחוות
לא לברוח לריק הגדול, או לפחות לנסות

בחגים, יש פריחה בשוק האפור
הרי ברגשות אמרנו שיש מחסור
הריבית חריגה וגובהה כה רב
אם לרגע תחפוץ בחג להיות מאוהב

ורק לרגע קט מתכנס בעצמו
אחרי שהכספומט דחה כרטיסו
ומדגדג לו רגש מוכר ישן חדש
אולי לא צריך הלוואה, אלא להיות מגובש
מרוכז בתוכתוכו, יודע שישנם
לא מחפש בחוץ רגשות, זוכר שגם אצלו זה קיים

ואני בחג הזה הפקדתי מעטפה
ובתוכה מעורבים רגשות בהמחאה
בתקופת ימים כזו, עומס רגשות 
לא נותן לישון, מציף בתחושות

יום אחד יתאזן חשבון עו״ש הרגשות
החמלה, הכעס, האהבה יהיו על מי מנוחות
ועד אז אפקיד, אמשוך, אחייה
בינתיים שנצ וחג שמח שיהיה :/


ובינתיים בבוגרשוב...



יום ראשון, 25 באוגוסט 2013

השילוש הקדוש



פוסט אחרון על ה"חופש" הגדול. מבטיחה.
נסענו 3 חברות, ב-2 מכוניות, עם 4 ילדים לעיר שוממת 1: מצפה רמון.

כמה עובדות:
1. אבא שלי גר כ-20 שנה במצפה רמון. לא, לא נולדנו שם. כן, הוא ברח לשם.
2. יש לו צימרים שפעם הגיתי, עיצבתי, מיתגתי ושלחתי לדרך. הולך לא רע.
3. מדי חג או חופש אנחנו מגיעים - רק האחיות עם הילדים, או כל האחים כולל בני זוג וכלב ואפילו אמא הצטרפה לליל הסדר בפסח האחרון. היה כרפס.
4. הפעם הצטרפו אלי ניקי +1 והילה +2. אנחנו מכירות יותר מ-30 שנה.
5. לא, לא השתנינו בכלל.
6. הדרך מתל אביב למצפה רמון אורכת כשעתיים וחצי. לא כולל עצירה לפיפי-קקי, עצירה למקדונלד, עצירה לתדלק ואולי עוד אחת מתישהו.
7. הילה וניקי מכירות מהגן כשהיו בבסיסים צבאיים, כן, אבא שלהם טייס. לא יודעת אם יש להם יהלום. הילה ואני מכירות מכיתה ט' משכונת נווה אילן ביבנה, השכונה של אנשי הקבע. לא, אבא שלי לא טייס. ניקי ואני מכירות דרך הילה מימי השירות הצבאי שלנו, כלומר מגיל 18. כן, יצאנו עם טייסים. לא, לא התחתנו איתם. העדפנו רופאים. סתם.

הילה ואני
נהינו ממש חברות טובות. 2 מפגרות כאלה עם סווטשירטים של טון סור טון, בנדנות על הרגלים וקסטות של ניק קארשו, או פול יאנג. וואטאבר. מעבר לזה ששרצנו אחת אצל השניה, דיברנו שעות בטלפון (למה לדבר בטלפון? אתן גרות במרחק של 4 בתים!), התחלנו יחד עם בנים, כתבנו מכתבים, נסענו באוטובוס לתל אביב במקום לבית הספר וגם רבנו. אחרת זה לא היה שווה. גם כשגדלנו, שמרנו רוב הזמן על קשר, גרנו בתל אביב, החלפנו בני זוג, קיטרנו, יצאנו למסיבות (חוגגים שלושים...), ואפילו נתקלנו בהורים מדי פעם. גם כשלא דיברנו בתקופות מסוימות, בשיחה אחת הרגשנו כאילו לא היה נתק, כאילו לא עבר זמן ורק אתמול בכיתי על כתפה כי ההוא רקד סלואו עם אחרת. ככה זה. כמו משפחה.

ניקי ואני
הילה הכירה לי את ניקי חברתה ויצאנו יחדיו לבר בתל אביב. היינו בנות 19. מאז, נהיינו חברות ממש טובות. אפילו באתי להיות איתן סופ"שׁ בחצרים, הבסיס בו שירתו (טוב נו, זה היה כדי להכיר פרח טיס). ניקי רצתה להיות זמרת וכמעט הצליחה אבל, איך לאמר, התעצלה מעט. גם עם ניקי למעט כמה ריבים ונתקים, הקשר הוא משפחתי באמת. אנחנו זוכרות כל אחת על השניה מה קרה מתי, עם מי יצאה ולמה בכתה, באיזו דירה קרה המקרה ההוא ואיזה קטעים היה בסיני (כשעוד היה אפשר). היא חברתי למסיבות באלנבי 58 כשרציתי להטביע את יגוני ואני חברתה בשלוש לפנות בוקר כשהבחור אכזב אותה. משפחה, כבר אמרתי?

הילה, ניקי ואני
פעם יצאנו שלושתינו לאכול, למסיבה טובה או סתם ריכלנו בטלפון.
להילה היתה חתולה בשם שמוליק (ועדיין! רק בת 100), לי היה את זד הויימראנר וניקי פתאום רכשה את נפו היורקשייר השמן. הילה טיפחה את קריירת המחקר הרפואי שלה (בחורה רצינית פלוס רכב חברה), ניקי נהייתה שם דבר בקרב הילדים כמפעילת חוגי דרמה מקורית ואהובה ואני הייתי ארטדיירקטורית פרילנס. גרנו בהורקנוס, שינקין ונחמני בהתאמה.
היום הילה ובנזוגה גרים בבית מהמם בעינת עם ילדיהם יובל ויותם, ניקי גרה עם בתה תומי ונאפו הכלב השמן ממקודם ואני גרה בגבעתיים עם בנזוגי, הבן שלנו לני, הבן שלו מנישואים קודמים, ליבי, הכלב ניסו שנאסף מפלורנטין והחתול תולי שנאסף מהפייסבוק.
וזה סיפורנו בגיל 40 (פלוס מינוס פלוס). סיפור של חברות, שיתוף ומרמור פולני קבוע.

love you girls!
אגב, תוכלו לפגוש אותן במכירה הקרובה של פסים ונקודות, המותג שלי.
והנה קצת תמונות. ביוש

ניקי ואני באילת. אוכלות. ללא רכב חברה

שלושתינו בבראנצ' מתישהו. אוכלות

נזכרנו במשהו מצחיק. אחרי שאכלנו

הילה ואני בפורים. היוש אייטיז. לא אכלנו כלום אז

דור ההמשך. אל תלמדו מאמא לאכול כל היום

טיול שטח לחוות האלפקות. נהיינו רעבות

מדגמנים פסים ונקודות ופרחים במצפה. ובמבה

ניקי ואני מצטלמות לג'יידייט. היה מצחיק. וטעים

היומנוער של הילה. עדות נוקבת לאייטיז ולרזון
(איטו אבירם!)

בתוך היומן: 2 פתטיות! אהה, אלה אנחנו.
אלך להטביע יגוני בנוטלה